פסק-דין בתיק ע"א 2287/00

השופט א' ריבלין:

הערעור

1.        ראובן מחקה או מעתיק מוצר שיוצר על-ידי רחל. ראובן מפיץ את המוצר ומקבל כתוצאה מכך טובת הנאה. אין לרחל עילת תביעה כנגד ראובן מכוח דיני הקניין הרוחני או דיני הנזיקין. העומדת לה עילה מכוח דיני עשיית עושר לא במשפט? שאלה זו הובאה בפני בית המשפט העליון ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (להלן: א.ש.י.ר). בית המשפט, בהרכב של שבעה שופטים, פסק כי היעדר זכאות מכוח דיני הקניין הרוחני או מכוח דין חיצוני אחר, אינו שולל, כשלעצמו, שימוש בדיני עשיית עושר ולא במשפט כמכשיר להגנה מפני שימוש בתוצר רוחני של הזולת.

           הפרשה שלפנינו, פרשת הרר, היא אחת משלוש הפרשות שנדונו בפסק דין א.ש.י.ר. שמואל הרר, הוא המשיב 1 והמערער שכנגד (להלן: הרר או המשיב 1), העתיק בדרך של "הנדסה חוזרת" מבלטים שפותחו על-ידי המערערת 1, שוהם מכונות ומבלטים בע"מ (להלן: המערערת או שוהם). בהליך הביניים שהתקיים בבית המשפט המחוזי זכתה המערערת בצו מניעה זמני, האוסר על המשיב 1 "לייצא לשווק או למכור מבלטים וחלקיהם - הזהים למבלטי חברת שוהם". החלטה זו אושרה בפרשת א.ש.י.ר. בסיום ההליך העיקרי חייב בית המשפט המחוזי את המשיב 1 בהשבת הרווחים שהפיק, במשך שלוש שנים, ממכירת המבלטים המועתקים, אך נמנע מלהאריך את צו המניעה לתקופה נוספת. על החלטה זו משיגים בעלי הדין בערעור שבפנינו.

עובדות-המקרה

2.        המערערת 1 היא חברה המפתחת ומייצרת, בין השאר, מערכת מבלטים לעיבוד אלומיניום. המבלטים משווקים לבתי מלאכה העוסקים בייצור ובהרכבה של מסגרות אלומיניום. המבלטים מורכבים ממספר רב של חלקים, וביניהם מכבש פנאומטי המאפשר הפעלת לחיצה על מכבשי האלומיניום בכוח של עד ארבע טונות. המכבש מורכב מחלקים רבים. על שניים מחלקי המבלט - המקב והמעמד - רשמה המערערת מדגם. המדגמים נרשמו במועדים סמוכים זה לזה - המדגם על המעמד נרשם ביום 2.2.94, והמדגם על המקב נרשם ביום 18.3.94.  על המבלט, כמכלול, לא נרשם מדגם או פטנט.

           המשיב 1 הוא בעל בית מלאכה לעיבוד שבבים בשם "הכוונת". המשיבה 2 - אלומל בע"מ - היא חברה המשווקת פרופילים מאלומיניום ומוצרי פרזול (להלן: אלומל), והמשיב 3 הוא מנהלה. בשנת 1995 הגישו המערערים תובענה כנגד המשיבים למתן צו מניעה קבוע ולסעדים כספיים, וזאת בעילות של הפרת מדגמים, גניבת עין ועשיית עושר ולא במשפט. המערערים טענו כי הרר העתיק מבלטים פרי פיתוחה של שוהם, ושיווק את התוצרת המועתקת, בצוותא-חדא עם המשיבים 2 ו-3, לבתי מלאכה שונים בארץ. לטענת המערערים, השקיעה שוהם מאמצים ממושכים בפיתוח המבלטים, ואיכותם הגבוהה הקנתה לה מוניטין רב. בד-בבד עם הגשת התובענה, עתרו המערערים למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים להפר את זכויותיהם במדגמים האמורים. כן ביקשו לאסור על המשיבים לייצר את המבלטים המועתקים ולשווקם.

3.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' הומינר ז"ל) נענה לבקשה. אשר להפרת המדגמים, מצא בית המשפט זהות מוחלטת בין המקב שפיתחה שוהם לבין המקב שייצר הרר, ובכך ראה, לכאורה, הפרה של המדגם. לעומת זאת, לא שוכנע בית המשפט בדבר קיומה של זהות בין שני המעמדים, אך החליט, לצורכי הבקשה לסעד זמני, לאסור על המשיבים לייצר או לשווק מעמד הזהה למעמד שפיתחה "שוהם". אשר למבלטים, דחה בית המשפט את הטענה בדבר קיומה של עילה בעוולה של גניבת עין, שכן לא הוכחה קיומה של הטעיית הצרכנים באשר ליצרן המבלטים; בה בעת, נעתר לבקשה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. ביסוד ההחלטה הזו עמדה העובדה שפיתוח המבלטים היה כרוך במאמץ של שנים רבות; שהמדובר במוצר מורכב, שיש בו משום פיתוח והמצאה, ולא במוצר פשוט או סטנדרטי; ושהמשיבים חיקו, לכאורה, את המבלטים באופן מדויק ומושלם. כיוון שכך, זכו המערערים בצווי מניעה זמניים האוסרים על המשיבים להפר את זכויותיה של "שוהם" במדגמים הרשומים, וכן לייצר או לשווק מבלטים, או חלקי מבלטים, הזהים לאלה שפיתחה. 

4.        על החלטת בית המשפט קמא הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שבה עתרו להסרת צו המניעה הזמני. הם טענו, בין היתר, כי אין למערערים עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. ניתנה רשות לערער, וביצועו של צו המניעה הזמני עוכב עד למתן הכרעה בבקשה. הבקשה אוחדה עם שני תיקים אחרים, שגם בהם הוצאו צווי מניעה זמניים שאסרו, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, על שימוש בתוצר רוחני שפותח על-ידי הזולת. בשלושת המקרים הללו התעוררה שאלה עקרונית דומה: האם עשויה לקום הגנה משפטית לתוצר רוחני שאינו מוגן במסגרת דיני הקניין הרוחני או דיני הנזיקין. בית המשפט העליון קבע, כי בתנאים מסוימים, עשויים דיני עשיית עושר ולא במשפט לשמש מקור להגנה על תוצר רוחני, חרף היעדרה של עילה בדיני הקניין הרוחני או בדין חיצוני אחר. בקשתם של המשיבים נדחתה ברוב דעות, וצווי המניעה הזמניים הושבו על כנם. 

           לאחר מתן פסק הדין בפרשת א.ש.י.ר, הוחזר הדיון בפרשה לבית המשפט המחוזי. בנוסף, הגישו המערערים בקשה לפי הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט ובה טענו כי המשיבים הפרו את צווי המניעה, והמשיכו לשווק את המבלטים המועתקים, תוך שעשו שינויים, בלתי-מהותיים, בצבעי המבלטים ובצורתו של המעמד. בהסכמת הצדדים, אוחד הדיון בבקשה עם הדיון בהליך העיקרי.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

5.        ביום 14.2.2000, ניתן כנגד המשיבים פסק דין חלקי ולפיו זכאית המערערת לתבוע את המשיבים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, מאחר ואלו העתיקו מבלטים המיוצרים על-ידי המערערת בדרך של "הנדסה חוזרת". בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז) מצא התאמה בין מסכת הראיות שהובאה בפניו לבין הממצאים הלכאוריים שעמדו ביסוד הוצאת צו המניעה הזמני. בית המשפט קבע, כי הרר העתיק את המבלטים מתוצרת שוהם בדרך של "הנדסה חוזרת". הרר, כך נקבע, רכש את המבלטים והכין, באמצעות אחד מעובדיו - מהנדס חשמל ואטומציה במקצועו - שרטוטים של חלקי המבלטים. שרטוטים אלה שימשו בסיס לייצור מבלטים הזהים, לכל דבר ועניין, למבלטים שפיתחה שוהם. בית המשפט קבע, לעניין המבלטים מתוצרת שוהם, כי "הושקעו בתכנון המבלט מידה רבה של תחכום, מחשבה ותכנון. התכנון של החלקים השונים ושילובם המערכתי" - כך נקבע - "מאפשרים ביצוע מדויק של שורת מטלות בפרופילי האלומיניום, לשביעות רצון בעלי המלאכה העוסקים בענף". "החידוש הוא", סיכם בית המשפט, "בעיקר בפיתוח הפונקציונלי". יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי הרעיון שבבסיס המערכות הללו אינו "אמצאתי" וחדשני דיו כדי לזכות בהגנת חוק הפטנטים תשכ"ז - 1977, וכן אינו מצדיק הגנה מכוח דיני זכויות יוצרים. בית המשפט הוסיף וקבע כי משלא הוכרו המבלטים כראויים להגנה על-פי דיני זכויות יוצרים, ברי כי אין השרטוטים של החלקים הללו ראויים להגנה מכוח חוק זה. בית המשפט סבר כי היה על המערערת לתור אחר הגנת תוצרתה בדיני המדגמים. ואולם, הגם שהמערערת דאגה לרשום מדגם על שניים מחלקיו של המבלט, סבר בית המשפט, כי "השאלה - האם ניתן להגן על המבלט כמכלול - אינה פשוטה כלל ועיקר", ועל-כן ביכר שלא להידרש לסעד במישור דיני הקניין הרוחני ופנה אל נתיבי הסעד שביושר.

           בית המשפט המחוזי פסק, כי התנהגותו של הרר עלתה כדי תחרות בלתי-הוגנת. "העתקה בשיטת 'הנדסה חוזרת'", כך קבע בית המשפט, "מעידה על מודעות גבוהה לפגיעה בקניין הרוחני של הזולת, אף אם לא הוגן כפטנט או כמדגם". "במקרה שלפנינו" - הוסיף בית המשפט - "היתה הכנת השרטוטים כרוכה בקשיים של הפרת מדגמים רשומים ובהשקעת מאמץ מקצועי. "...ייצור המבלטים בהעתקה מדויקת, ללא כל התחשבות בעמל הרב שהשקיעו התובעים בפיתוח במשך שנות דור ובמוניטין מהווה" - כך נאמר - "התנהגות לא הוגנת במידה קיצונית". בשל כל אלה, פסק בית המשפט, כי קמה למערערים זכות להשבה של הרווחים שהפיק הרר ממכירת המבלטים המועתקים. התביעה כנגד המשיבים 2 ו-3 נדחתה, לעומת זאת, מאחר שלא הוכחה מעורבותם בפרשה.  בית המשפט סבר, עם זאת, כי אין להאריך את תוקפם של צווי המניעה לתקופה נוספת.

6.        בית המשפט קמא דחה את בקשת המערערים לפי פקודת בזיון בית המשפט, וזאת בשל הספק אם היה בשיווק המבלטים, לאחר שנעשו בהם שינויים חיצוניים מסוימים, משום הפרה של צו בית המשפט. כן סבר, כי הפעלת הוראת סעיף 6 לפקודה, לאחר פקיעת צווי המניעה, אינה מתיישבת עם תכליתם של הליכי הבזיון - לשמש אמצעי לכפיית ציות מכאן ולהבא ולא כענישה על מעשי העבר. עם זאת הוסיף, כי המשך שיווק המבלטים בעת שצווי המניעה היו בתוקף, תבוא בחשבון תקופת ההשבה.

           בית המשפט קצב את תקופת ההשבה לשלוש שנים וכן מינה רואה חשבון מטעמו על מנת שיאמוד את סך הרווחים שהפיק הרר ממכירת המבלטים במהלך התקופה שהוגדרה על-ידו. לבסוף, חייב בית המשפט את הרר בהוצאות המערערים ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 40,000 ש"ח.

7.        המערערים הגישו לבית משפט זה בקשת רשות ערעור וערעור. עיקר הבקשה בתיק רע"א 1951/00 נוגע לאופן חישוב סכום ההשבה, לאמור: מניין תקופת שלוש השנים, שנקבעה לצורך חישוב הפיצויים, ולמועד תחילת תקופת ההשבה ולקביעה כי בסיס החישוב יהא "אחוז הרווח ממכירות, לפני ואחרי ניכוי מס וכל ההוצאות"; כמו כן הגישו ערעור (ע"א 2287/00) על מכלול ההיבטים של פסק הדין המחוזי. בהחלטה מיום 31.8.00 קבעה השופטת א' פרוקצ'יה כי בקשת רשות הערעור תידון במשולב עם ע"א 2287/00, ומשכך תידון בפני אותו הרכב אשר ידון בערעור לגופו.

           בפנינו מונחים היום, אפוא בקשת רשות הערעור והערעור, וכן ערעור שכנגד מטעם המשיבים.

טענות הצדדים

8.        המערערים (הם המשיבים בערעור שכנגד) משיגים על היקף הסעד שנפסק; על דחיית הבקשה להפעלת הליכי בזיון בית המשפט; על דחיית התביעה כנגד המשיבים 2 ו-3; ועל דחיית טענותיהם בעילה של גניבת עין. המשיבים (הם המערערים בערעור שכנגד) מלינים על עצם מתן הסעד.